החלטה בתיק בר"ע 552/04

1.         בבית-משפט קמא מתבררת תביעה שהגישו המשיבים, שהיו לקוחותיו של המבקש, לקבלת כספים שהתקבלו על-ידו כמי שייצגם בתביעה לקבלת פיצויים ודמי שימוש בגין הסגת גבול במקרקעין שבבעלותם. בכתב התביעה טוענים המשיבים, כי המבקש הונה אותם ולא העביר לידיהם כספים שהתקבלו עבורם מעבר לסכום שנפסק בפסק הדין והם תובעים את השבתם. המבקש התגונן נגד התביעה ואף הגיש תביעה שכנגד לתשלום יתרת שכר טירחתו וכן לתשלום פיצויים בגין לשון הרע שמוציאים עליו המשיבים.

2.         המשיבים אינם תושבי ישראל ומתגוררים בכפר ענתא המצוי באזור B.

על יסוד נתון זה ביקש המבקש מבית-משפט קמא כי יורה למשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בבקשה טען, כי המדובר בתושבי חוץ, שאין להם נכסים בישראל, וכן כי התביעה שהגישו נגדו מופרכת על פניה ובעלת סיכוי קלוש.

בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי מוצדק לחייב בערובה, וקבע כי הערובה שתינתן תהא שהעיקול הזמני שניתן לבקשת המבקש, במעמדו כתובע שכנגד, על סך 285,000 ש"ח יוכל לשמש לא רק לפרעון החיובים אשר אפשר שיוטלו על המשיבים כנתבעים בתביעה שכנגד, אלא גם לפרעון ההוצאות שהמשיבים יחוייבו בהם אם תידחה תביעתם בתיק העיקרי. בית-המשפט מנה את השיקולים אשר שימשו אותו במסקנה אליה הגיע, תוך הדגשת הנתון כי יש בעיקול שהוטל על-ידי המבקש כדי להוות ערובה מספקת.

3.         בבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש מובא נתון חדש, אשר לא היה בפני הערכאה הראשונה, לפיו העיקול שהוטל על ידו הוא ערטילאי בשלב זה, שכן המדובר בעיקול שהוטל על זכויות עתידיות של המשיבים על פי פסק דין שיינתן בתביעה שהגישו נגד סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ (להלן: סלעית), שבירורה טרם הסתיים. מתוך מכתבו של ב"כ סלעית מיום 18.8.04, אשר צורף כנספח ח' לבקשה לרשות ערעור, המדובר בתביעה תלויה ועומדת, אשר סלעית טוענת כי יש לה טענות הגנה מוצדקות וטובות נגדה, ובכל מקרה לא יוחדו כספים בשלב זה לצורך תשלום למשיבים, אם יזכו בתביעה. המבקש טוען, כי במצב דברים זה אין בעיקול שהוטל במסגרת התביעה שכנגד כדי להבטיח באופן ראוי את הוצאותיו בהליך העיקרי.

4.         בית-משפט קמא קבע, כנקודת מוצא, כי בקשתו של המבקש להורות על הפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאותיו מוצדקת.

החלטתו של בית-משפט קמא בעניין זה נכונה ומתחייבת מתוך פסיקה ארוכת שנים בעניינם של תובעים המתגוררים מחוץ לגבולות ישראל בתחומי הרשות הפלסטינית. די אם אציין כמה מן ההחלטות שניתנו בעניין זה, כאשר כל אחת מהן מאזכרת רבות נוספות ( ראה: רע"א 510/97 עזבון מקוסיי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פסק דינו של כב' הנשיא ברק בהרכב של שלושה שופטים מיום 20.4.97 - לא פורסם; בש"א 3125/00 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסא סלימאן אבו צבחה (החלטת כב' השופט זילברטל  מיום 11.9.00); בש"א 10398/00 בת"א 3001/99, מדינת ישראל נ' באסף סיף א-דין דרובי (החלטת כב' השופטת ה' גרסטל מיום 10.6.01)). בהחלטתו של בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט גרוניס) ב- רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (תק-על 2004(2) 2287), נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים:

"בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית. ואולם, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א  6066/00 עאדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ  (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

(וראה גם: ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ, תק-על 2004(3) 353).

5.         כפי שציינתי לעיל, בפני בית המשפט קמא לא היה הנתון, הידוע כעת, בדבר תוצאות הטלתו של העיקול הזמני אצל המחזיקה, סלעית. המבקש טוען, כי לא ראה להביא בפני בית משפט קמא את מכתבו של ב"כ סלעית מיום 18.8.04 במסגרת כתבי הטענות בבקשה לפי תקנה 519 לתקנות, שכן לא סבר כי הדבר רלבנטי לבקשה. עיון בכתבי הטענות בפני הערכאה הראשונה מעלה, כי אף לא אחד מבעלי הדין התייחס לאפשרות כי העיקול שהוטל במסגרת התביעה שכנגד ישמש כערובה להבטחת הוצאות המבקש בתביעה העיקרית. ואולם, משהחליט בית המשפט כי העיקול הזמני ישמש גם כערובה לפי תקנה 519, הפך המידע לרלבנטי. משכך, שומה היה על המבקש לפנות לבית משפט קמא בבקשה לחזור ולעיין בהחלטתו לנוכח הנתון שלא היה בפניו בדבר תוצאותיו של העיקול הזמני.

בנסיבות אלה, ומאחר שהמדובר בנתון רלבנטי שלא היה בפני הערכאה הראשונה בבואה להחליט בבקשה לפי תקנה 519, אני סבורה כי יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על-מנת שיתן דעתו על פועלו של העיקול הזמני והשלכותיו של תוצאות הבקשה לפי תקנה 519 לתקנות.

6.         התוצאה היא, איפוא, כי הדיון בבקשה מוחזר לבית משפט קמא לשם בחינה חוזרת על יסוד הנתון שלא היה בפניו בדבר תוצאות העיקול הזמני.

בנסיבות אלה, איני רואה לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום ז' באדר א, תשס"ה (16 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

000552/04ברע053 נורית ביבי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: